שבת שלום או שאבעס שוילם?
כשהישראליות המודרנית פוגשת ביהדות הקלאסית
יוסי טסטסה
מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי
באחד מימי השבוע החולף מיהרתי לאחד ממרכזי הקניות בת'ורנהיל לצורך ”השלמת
מוצרים“ שילדינו הספיקו לזלול, לכרסם ולהעלים מהמדפים בארונות. בעודי משווה מחירים
ומשוחח עם רעייתי בעברית ישראלית מובהקת, נגשה אלינו מתוך סקרנות אישה מבוגרת
ושאלה האם אנחנו מדברים עברית. ענינו שכן והשיחה התפתחה לכיוונים שונים נושאי
ישראליות ויהדות.
נראה היה שהחלטה שקיבלו סבינו לפני 100-90 שנים הביאו לפערים הקיימים בינינו
כישראלים שבאו ממדינה יהודית ריבונית ובינה כיהודייה שחיה בניכר, כמו אבותיה ב 2000-
השנים האחרונות. סביה של הגברת היגרו מרוסיה הצארית ל”אמעריקא“ בתחילת המאה
הקודמת, משם מצאה המשפחה את דרכה ל”קאנאדע“ והשאר היסטוריה.
לעומת זאת, סבי שלי היגר בתחילת המאה הקודמת מקושטא שבתחומי האימפריה
העותומאנית לנפת פלשתינה שבתחומי אותה אימפריה. בשנת 1917 , לאחר 401 שנות שלטון
עותומאני נפלה פלשתינה-ארץ ישראל לידי הצבא הבריטי וגם כאן כל השאר היסטוריה.
אלא שההיסטוריה הקצרה הזו, בת מאה שנים בסך הכל פתחה פער תרבותי, שפתי וכמובן
זהותי בין שני בני אדם, בני אותו עם שיכלו להיפגש לפני מאה שנים ולחשוב שהם בני אותה
משפחה, ואילו היום לאחר פגישה קצרה נראה שיש הרבה ללמוד זה מזו על מנת להתחיל
להבין איך הצד השני חושב.
”באתי לקנדה כישראלי גאה“ הסברתי. ”ישראל היא בראש ובראשונה מדינה שהוקמה בדם
על ידי בניו של העם היהודי. במשך מאות בשנים יהודים נלחמו עבור צבאות של מדינות
אחרות בעבור מדינות אחרות ובפעם הראשונה מזה 2000 שנים יהודים נלחמו עבור מדינתם
הם“ הוספתי בגאווה.
”אם אתה כל כך גאה במדינת ישראל, למה באת לקנדה. זהו פרדוקס שאני כל הזמן שואלת
את עצמי“, שאלה הגברת. חייכתי והסברתי שיראל היא מקום שלא קל לחיות בו. יש לחץ
בכל תחומי החיים. לחץ בטחוני כמובן, אך גם לחץ חברתי, לחץ כלכלי ולעיתים נדרשת
תקופת התאווררות במדינה שהטמפרטורות בה נמוכות מאלה שבמזרח התיכון.
”האם אי פעם ביקרת בישראל“, שאלתי. ”לצערי לא“ ענתה הגברת. ”אז אם כך, כיצד זה
שאת כל הזמן מתפללת לשנה הבאה בירושלים, קוראת בכתבי הקודש בעברית, קוראת על
המקומות הקדושים אך אינה נוסעת לראותם. הם בסך הכל במרחק שתיים-עשרה שעות
טיסה“, הוספתי.
תמיד נראה לי שיהודים רבים לאורך ההיסטוריה דיברו על ארץ ישראל כאל מקום שיש
לשאוף אליו, אך לא באמת להגיע אליו ולחיות בו. מעין גחמה ארוכת שנים שעוברת עם
המסורת בדיוק כמו מנהגים, חגי ישראל ושאר פולקלור יהודי – ”ישראל היא אמיתית
ומקסימה, סעי לראותה“, אמרתי לגברת בנחישות ישראלית אופיינית.
המשך שיחתנו נסבה על התאקלמות הילדים, המצב הביטחוני במזרח התיכון, עתידה של
הקהילה היהודית בקנדה, האם היהודים הקנדים צריכים לציין את יום העצמאות של מדינת
ישראל כיום חג והאם כל יהודי צריך לחיות מספר שנים כדי לתרום לבניין האומה ולשפר את
שפתו העברית.
בנוסף, דיברנו על פרנסה והאתגר שלנו כמהגרים בארץ חדשה, שוחחנו על החיים וההווי
דיברנו חנויות לממכר מוצרי מזון כשרים בת'ורנהיל ואיכשהו אני הזכרתי ,GTA- היהודי ב
בדבריי את הצופים ובית הספר כחול- לבן. הגברת אפילו לא שמעה עליהם ודי נדהמה לשמוע
שיש בית ספר ישראלי לילדים ישראלים לא הרחק מכאן – אשרי השומע ואשרי המאמין.
עם סיום שיחתנו ברכה אותי הגברת בברכת ”שאבעס שוילם“ אני ברכתיה בברכת ”שבת
שלום“ תוך הדגשת האות ת' והטעמת המילרע העברי הכל כך שונה מהיידיש (יהודית)
השגורה בפיה. שנינו חייכנו זה לזו והלכנו כל אחד לדרכו.