יצחק וגדליה

2500 שנים מפרידות בין רציחתם של שני מנהיגים בישראל

יוסי טסטסה

מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי

שמעתי שיחה בין מספר ישראלים השבוע. היא התקיימה באחד ממרכזי הקניות "מצפון לסטילס" ונסבה על דברים רבים. דיברו שם על סל הקניות, יוקר המחיה, הסתיו המרהיב והשלכת, פרנסה, חינוך, שיחות של אחרי החגים מה שהיה ומה שיהיה.

אחד ממשתתפי השיחה הזכיר לכולם שבימים אלה חל יום הזיכרון ה-17 במספר להירצחו של יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. התאריך הלועזי הוא אמנם 4 בנובמבר, אך בלוח השנה העברי נקבע היום על י"ב בחשוון וזה חל השנה ב-28 באוקטובר.

אחד ממשתתפי השיחה אף ציין שהנה חגי עמיר כבר מצא את דרכו מחוץ לכותלי בית הסוהר, וזו רק שאלה של זמן עד שמישהו יחשוב לקצוב את עונשו של הרוצח יגאל עמיר ומי יודע ביום מן הימים עלול זה לצאת לחופשי.

אחר טען שהוא מתעב את הרצח מכל וכל אך באותה נשימה הוסיף שרבין טעה ובגדול והיום אנו נוכחים לדעת ש"הסכמי אוסלו" היו טעות אחת גדולה, הביאו המון קורבנות לעם ישראל, הביאו מחבלים ומרצחים לתוך תוכה של ישראל והמחיר משולם היום וישולם עוד בעתיד. לפיכך טען האיש, אין לציין את יום השנה להירצחו של רבין כלל וכלל.

המילים היכו אותי בתדהמה. לא הגבתי לשיחה ולא הבעתי את דעתי אך מחשבותיי לא הפסיקו לעסוק בשיחה. חשבתי לעצמי שלפני כ-2500 שנים, המליכו הבבלים איש מישראל שינהיג את העם. אותו איש, גדליה בן-אחיקם שמו, נרצח כחודשיים לאחר בחירתו כמנהיג ומאז הירצחו מתקיימת תענית בכל ג' בתשרי.

התענית אינה עוסקת בדעותיו הפוליטיות של אחיקם. אף אחד לא מתייחס לשאלה האם שיתף פעולה עם הבבלים, האם היה מעין שליט בובה והאם חי במציאות בלתי אפשרית. הצום הוא על כך שנרצח מנהיג מעם ישראל בידי בן עמו ולא משנה מה הסיבה לכך.

כמו אחיקם בשעתו, גם יצחק רבין נרצח בידי בן-עמו ומשום מה לא הצליחו מנהיגי העם המודרניים, אלה האחראיים על קביעת הלכות ואלה האחראיים על הסדר החברתי בישראל להעביר מסר שלא היה כדבר הזה בישראל כ-2500 שנים ואבוי לנו שהגענו למציאות מזעזעת שכזו.

כאשר מנהיג נרצח, חובה לציין את זכרו, חובה לציין את עצם המעשה למען ידעו דורות העתיד שישנו קו ברור אותו לא עוברים, זה עשוי למנוע את הרצח הבא יותר מכל גינוי, סיכול, או פעולה חשאית מודיעינית של השב"כ.

לצערנו, מגזרים רבים בעם ישראל חשים סלידה הולכת וגוברת מהדרך אותה התווה רבין. אני מניח שאם היה מבוצע משאל עם לגבי חרטה או צער, התוצאות היו מזעזעות לא פחות.

יצחק רבין היה איש משפחה, אב וסב. הוא היה חבר לשכניו, מנהיג וידיד לשותפיו הפוליטיים. היה ראש המטה הכללי בזמן מלחמת ששת הימים והביא לעם ישראל את אחד הניצחונות הגדולים בעת החדשה. הוא היה שגריר ישראל בוושינגטון ונקרא לדגל ההנהגה לאחר משבר מלחמת יום הכיפורים.

הוא זכה בבחירות 1992 לרוב מוחץ של 44 מנדטים ויצא להנהיג את עם ישראל לדרך שונה מממשלתו של יצחק שמיר עליו השלום. כעבור כ-3 שנים בראשות הממשלה הוא נרצח כי מישהו חשב שהאיש אינו מבין או יודע מה הוא עושה. מחליאה המחשבה שהיום מגזרים שלמים חושבים כך זאת גם מבלי להודות בכך בפה מלא.

בבחירות 1992 לא הצבעתי ליצחק רבין ולמפלגת העבודה. הנני חושב עד היום שנעשו בשעתו טעויות קשות, חלקן אסטרטגיות שהביאו את מדינת ישראל למצבים מסובכים. עם זאת מעולם לא העליתי על דעתי שהדרך להיפטר מאיזשהו מנהיג היא לחיצה על הדק.

הדרך היחידה להחליף מנהיג היא דרך הקלפי ורק שם. לפיכך, יש לציין ביגון רב את יום השנה ה-17 להירצחו של יצחק רבין ולומר לא עוד לקיצוניות ולאלימות. יהי זכרו ברוך.