שריפות קיץ
עוד הוכחה מוחשית לזכותנו ההיסטורית והמוסרית על ארץ ישראל
יוסי טסטסה
מיוחד עבור העיתון היהודי-קנדי
במשך דורות ניטש ויכוח היסטורי ונוקב בין העם היהודי לעמים ערביים לגבי הזכות
ההיסטורית והמוסרית על הארץ. הויכוח מתנהל ברבדים שונים חלקם מדיניים, חלקם
היסטוריים, חלקם ארכיאולוגיים וחלקם דתיים.
מטרתם של כל הויכוחים והדיונים היא אחת – להראות מי היה כאן קודם. ומי שהיה כאן
קודם זכותו על הארץ גדולה, שורשית ועמוקה יותר והוא בעליה האמיתיים של הארץ.
המוסלמים והערבים מתהדרים בעובדה שהם שלטו על ארץ ישראל ברצף קרוב ל- 1300
שנים. הם הטביעו בה את חותמם התרבותי, השפתי, הארכיטקטוני וישנן הוכחות ניצחות
לקיום מוסלמי רציף בן אלפי שנים בישובים עתיקים כמו חברון, שכם (נבלוס), עכו ושאר
ערים שנוסדו מתקופת התנ"ך והמשכם עד ימינו.
היהודים אינם שוללים טיעונים אלה ואף מכירים בהם. עם זאת כאשר סוגיית הר הבית עולה
בהקשר זה, אף יהודי אינו מכחיש או מתכחש לקיומם של מסגד אל אקצה וכיפת הסלע, שני
אתרים מרהיבים בעלי קדושה מוסלמית שיש לכבדם ועל ידי כל אחד.
אך כאשר עולה הטיעון היהודי לפיו המסגדים נבנו על חורבות קודש הקודשים היהודי מייד
מגיעה לה הכחשה מוסלמית גורפת הטוענת שהכול מזימות, שקרים וקנוניה יהודית להחריב
את המסגדים על הר הבית ולבנות תחתם את בית המקדש השלישי. מוביל התזה הזו הוא
השייח ראאד סאלח מאום אל-פחם, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל,
שעל אף היותו בעל אזרחות ישראלית הוא נחשב למתנגד אידיאולוגי קשה ליהדות ולציונות.
כמעט בכל מבצע חפירות ארכיאולוגי מתגלים ממצאים ישראליים ועבריים מובהקים
מתקופות תנ"כיות שונות ועל כך אין ספק שהתיישבות יהודית רצופה משגשגת ומפותחת
למין האלף הראשון לפני הספירה ואף לפני כן הייתה בארץ ישראל.
אחרים מנפנפים בקושאנים מימי השלטון העותומאני, היהודים מנפנפים בתנ"ך כקושאן
היסטורי ונראה שהויכוח יימשך לנצח אלא אם כן יגיעו הצדדים לפשרה עמוקה ואמיתית כולל
ויתורים כואבים ועמוקים. כל אלה הם חשובים, קשורים בעיקר לעבר ולהתנצחויות אין סופיות
ולא עליהם רציתי לדבר.
ממש בימים אלה הקיץ מגיע לשיאו בארץ ישראל. החום הלוהט, היובש והרוחות המזרחיות
העזות הן קרקע פורייה לפריצתן של שריפות רבות. בעוד מילים אלה נכתבות אנו שומעים
על שריפה עזה המשתוללת באזור ירושלים.
לצערנו הרב רבות מן השריפות נגרמות כתוצאה מהצתות, הצתות שרובן המכריע נגרמות
במזיד ובמכוון על ידי ערבים המנסים לפגוע במדינת ישראל בכל צורה אפשרית.
הנושא משול בעיני למשפט שלמה המפורסם, אותו משפט שבו שתי נשים טענו לאמהות על
תינוק רך בימים. הויכוח ניטש ולא נמצאה תשובה. כשהציע המלך החכם לחתוך את התינוק
ולחלקו שווה בשווה בין האימהות, האחת הסכימה והשנייה פרצה בזעקות שבר. למלך היה
ידוע מי היא האם האמיתית.
החל מסוף המאה ה- 19 חלוצים יהודים באהבתם העזה לארץ באו לארץ ישראל המוזנחת
וכמעט ריקה מאדם. הם ייבשו בה ביצות, סללו בה דרכים ובעיקר נטעו בה חורשות ויערות
והפריחו את השממה. הם עשו זאת מתוך אמונה ואהבה אמיתית לארצם ונטעו בה שורש על
כל המשתמע מכך. אין מראה מלבב יותר מנסיעה קיצית ביערות הקרן הקיימת לישראל
ולהביט במראה היערות הירוקים מכל עבר.
והנה באים אלה שאומרים לא לנו ולא לכם. מי שמאמין וחש מחויבות ענקית אל הארץ לא
שורף את עציה ואת יערותיה. זה כמו לחתוך את אותו תינוק ממשפט שלמה. בעיני זוהי
דוגמא מוחשית וחומר למחשבה של היחס לארץ ועל החיבור האמיתי לאדמתה. אולי במקום
לשרוף יערות יחליטו שכינינו שהם עדיין אויבינו להתחרות במי ייטע יותר עצים ויערות,אינני
בטוח שהלך מחשבה זה נמצא גם בצד השני.
אחד ממורי עליו השלום אמר בשעתו, הטרגדיה הפלסטינית היא בכך שהם אף פעם לא
חשבו על טובתם הם אלא רק על רעתם של היהודים ולכן אין להם מדינה עד עצם היום הזה.
עובדה יום הנכבה הפלסטיני המציין את האסון מתייחס לעצם הקמת מדינת ישראל ופחות
לטרגדיה הפלסטינית.